יום שבת, 1 בינואר 2011

"הרומן שלי עם אנני"-מל קלוקטיב

שנה טובה לכל הקוראים והקוראות! בהנחה והיקום לא קרוס לתוך איזה שהוא חור שחור מרגע כתיבת שורות אלו ועד רגע קריאתן, השנה צריכה להיות 2011. אני מקווה שהיה לכם/ן את מי לנשק בחצות.

ולמי מכם שלא היה, אני מקווה שלפחות צלחתם בשלום את הרגע המאוד מביך הזה, שמתרחש בדקה לחצות לערך במסיבת הסילבסטר התורנית. הרגע הזה שבו כל הרווקים מסתכלים בשעון כל 10 שניות וסורקים את החדר בתקווה לצוד בעיניהם עוד איזה רווקה מחפשת כמוהם. אחת שלפתע, מתוך פרץ אדיר של ספונטניות, תרוץ לקראתנו בזרועות פתוחות ובשפתיים מכווצות, תמנע מאיתנו את המבוכה של צפייה באנשים אחרים מתנשקים, ותמלא את השנה הבאה עלינו לטובה במגע של רוק, שפתיים סדוקות וטעם של לובלו.

לכבוד ה-1.1.11, החלטתי שהפוסט הראשון לשנה החדשה יעסוק בלהקה האהובה עלי- Animal Collective!
(גילוי נאות: אופן בחירת נושאי הפוסטים הוא אקראי לחלוטין וכולל בד"כ איזה שהוא ניתוח גימטרי של קפיצות אותיות בספר הזוהר).

ריבוי רשימות סיכומי השנה למיניהן (שכולן אגב, זהות להחריד) גרמו לי לחשוב קצת על כל עניין הדירוג ותיוק ברשימות. או למשל, האם באמת יש דבר כזה 'הלהקה האהובה עלי'?

כשהיינו ילדים, החיים היו דבר הרבה יותר בדיד. כל דבר היה מחולק לרמות והיה מן סוג של ניסיון להגדיר את הטעם שלך דרך כל מיני רשימות. רשימת הסרטים האהובים עליך, רשימת הלהקות האהובות עליך, סוג הסיגריה האהובה עליך או הארטיק האהוב עליך. כאשר כל רשימה מדורגת בקפדנות ונתונה לעדכונים תכופים.

דוגמא טובה שבוודאי זכורה לכולם (לטובה או לדיראון עולם, תלוי באיזה צד היית), היא 'סולם האהבות'. שהכיל דירוג מאוד קפדני של בנות הכיתה לפי סדר של אוהב, מחבב+, מחבב, מסמפט וחצי, מסמפט, שונא. באיזה שהוא שלב לסולם הזה נוספו כל כך הרבה גוונים של חיבה (או חוסר שלה) שהוא יכל לכלול את כל בנות הכיתה מבלי לקפח אפילו אחת.

ועוד שתי תהיות על הדבר הזה שנקרא "סולם אהבות" אם אנחנו כבר בנושא. האם השלב 'שונא' באמת היה נחוץ שם? ומה זה בכלל מסמפט?! אם אתם שואלים אותי, לסמפט זה פועל ששמור לאומנות קונספטואלית בתל אביב ולא יותר.

אבל בחזרה לנושא. בגילנו המופלג, המושג 'האהוב עלי' כבר משמש לתאר דברים הרבה יותר מוחשיים. התחתונים האהובות עלי, חוד העיפרון האהוב עלי (HB 0.5 למי שמחפש רעיונות למתנת יום הולדת).
אני שומע ואוהב מחבב או מסמפט וחצי כל כך הרבה מוזיקה, ויש לי כל כך הרבה להקות אהובות בכל כך הרבה סגנונות שונים שאין לי כל רצון או דרך לדרג אותן.

אז למה בכל זאת אני אומר הלהקה האובה עלי? מאז ומתמיד אנימל קולקטיב זכו אצלי למעין מעמד נשגב, מורם מעם. כאילו והמוזיקה שהם יוצרים היא לא אותה מוזיקה שכל שאר הלהקות יוצרות.
לא עוד איזה שילוב מחוכם של שני סגנונות מוזיקה שהיו זרים אחד לשני לפני כן, או איזה סגנון נכחד שממוחזר לחיים בעזרת סאונד עדכני, אלא ממש תחושה של משהו חדש! משהו שלא היה קיים קודם לכן.

נראה לי שבשלב זה, זה יהיה לטובת הפוסט הזה אם אני אחזור קצת למימדים ארציים.

אנימל קולקטיב (להלן א"ק), הם הרכב רוק אקספירימנטלי שמוצאו מבולטימור אבל מתבסס כיום בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין שהופכת בשנים האחרונות למוקד חם של יצירה מוזיקלית.
על חבריה נמנים ארבעה המכנים את עצמם: אבי טר, דב פנדה, גאולוג ודיקן.

אנימל קולקטיב החלו את דרכם בשנת 2000 עם האלבום Spirit They're Gone, Spirit They've Vanished. באותם ימים הכיוון המוזיקלי של הלהקה שם דגש כבד על הצד הניסיוני של היצירה והקטע שפותח את האלבום יכול לשמש כדוגמא מושלמת לכך.
הסיבה שאני אומר קטע ולא שיר היא שהוא מורכב מ-5 דקות של חריקות אלקטרוניות משונות ואלימות שלא הייתי ממליץ לכם לנסות לשמוע באוזניות. מוזיקה, אין.

גם משם והלאה האלבום לא ממש מקל על המאזין והוא נושא את חלקו הנכבד של צרחות, שריטות ונביחות כיאה ללהקה בשם קולקטיב החיות. שני האלבומים הבאים בתור המשיכו גם הם באותו קו פרוע, מופרע ונגיש למאזין בערך כמו שפארק סקייטבורד נגיש לבן אדם על כיסא גלגלים, או שנציג שירות של חברת הוט נגיש ללקוח שרוצה להתנתק.

כפי שבטח הבנתם, אני לא יכול להגיד שאני מתחבר יותר מדי לתקופה הזו של הלהקה. אבל אם תרשו לי בכל זאת לחלוק איתכם קטע אחד שאני מאוד אוהב שנקרא In the Singing Box.

למי שקורא שורות אלה בשעת לילה מאוחרת אתריע שגם הקטע הזה לא חף מהחריקות הנ"ל. בכל זאת, יש בו איזה יופי וייחוד שרומזים במעט על הגישה המיוחדת של החבר'ה האלה לדבר הזה שנקרא מוזיקה.
גבירותי ורבותי, אנימל קולקטיב. אפשר לאהוב או לשנוא, אפילו לסמפט, אבל קשה להתכחש





בשנים 2004 ו-2005 הוציאה הלהקה שני אלבומים מצוינים: Feels ו-Sung Tongs. האלבומים האלו כבר תפסו כיוון הרבה יותר קונבנציונאלי ואי לכך גם הצליחו להביא את הלהקה קצת יותר קרוב לשפת הנהר הזה שנקרא הזרם המרכזי.

הפעם המוזיקה מתכסתה במעטה כבד של פריק פולק, כמובן שתוך כדי שמירה על הצביון הניסיוני, ההשפעות השבטיות והשימוש הנרחב באלקטרוניקה.

פריק-פולק אתם שואלים? פריק פולק (Freak Folk) הוא התוצאה של שימוש באלמנטים מעולם הפולק ושילוב שלהם עם מוזיקה ניסיונית. במילים פשוטות, מה שקורה שנותנים לחבר'ה דפוקים בשכל גיטרה אקוסטית לעשות איתה כל העולה על רוחם.

אם ההגדרה המגמגמת שלי למושג פריק-פולק לא סיפקה אתכם, אז השיר הבא אמור לעזור עם זה. הלהיט, עד כמה שבמוזיקה ניסיונית יכולים להיות להיטים, שפירסם את הלהקה, Who Can Win a Rabbit.

הקליפ דל התקציב הזה מציג את הפרשנות (מתובלנת האל.אס.די אם תשאלו אותי) של הלהקה למשל הצב והארנב. סוף מפתיע ומזעזע בו זמנית מובטח לצופים עד הסוף.



תודה אנימל קולקטיב, עד שהצלחתי להוציא את הארנב מ"דוני דארקו" מהחלומות שלי..

הקטע הבא הוא עוד דוגמא לטירוף שהוא פריק-פולק ולאנרגיה הטהורה שא"ק מחדירים בו. ואתם יודעים שיש לי חולשה לכל מיני משוגעי יו-טיוב שמצלמים קליפים לשירים שהם אוהבים, אז קבלו זוג כאלה. ואת השיר The Purple Bottle כמובן!




פעמים רבות מצאתי את עצמי יושב מול סרטון יו-טיוב של איזה חתול כזה או אחר שמנגן על פסנתר , נדהם מכמות הצפיות הבלתי הגיונית שהסרטון זכה להן, ומלקה את עצמי על כך שגם אני תורם ברגעים אלו ממש לתופעה הבזויה הזאת.
אבל מעבר לטמטום שהוא צפייה באחד מן הקליפים הללו, יצא לכם פעם לקרוא את רבבות התגובות שמתחתיו?!

זו הייתה, על רגל אחת, המוטיבציה שעמדה מאחורי פינה שאני שוקל להפוך לחלק קבוע משגרת הבלוג הזה בשם- "פינת ציטוט היו-טיוב"!

להבדיל ממבול פניני הפיגור שהם תגובות לסרטוני חתולים, שנעות מ"לחתול שלי קוראים מיצי" ל"לחבר הדמיוני שלי קוראים מיצי", וכאיה לבלוג העוסק במוזיקה טובה, התגובות בפינה יהיו תגובות לקליפים שאני שם שהצליחו להצחיק או לרגש אותי.

ציטוט היו טיוב הנבחר לקליפ הזה הוא אחד שהזדהתי איתו מאוד מאת הצופה Jumaxe שאומר במילים פשוטות:
“Animal Collective make me happy to be alive". איך אומרים? פנינה אחת שווה 1000 מילים (או במקרה דנן, 1364 מילים).

ובשביל לתת לפינה פתיחה חזקה נלך על עוד תגובה אחת, שמתיחסת ליוצרות הקליפ בקינתה:
“I wish sexy art girls didn't have to be so insane”

בשנת 2008 החבורה המטורללת הזו שמה פעמיה לארץ ישראל ונחתה במועדון הזאפה ברמת החי"ל.
קהל שמגיע להופעה של להקה אהובה בד"כ מגיע מצויד בציפיות מאוד מוגדרות מן הלהקה. החל מאילו שירים ינוגנו וכלה ב-באיזו זווית יזרק המפרט של הגיטריסט בסוף הסולו.

לקהל שהגיע להופעה של א"ק בזאפה, ואני ביניהם, לא היה שמץ של מושג איזה צלילים עומדים לבקוע מהבמה עמוסת המכשור האלקטרוני וממועטת הגיטרות שעמדה מולו.
הרי איך אפשר להמיר את הדברים שהחברה האלה עושים באולפן לכדי מוזיקה חיה?

חששותינו התבדו בן רגע, כשהחברה עלו והחלו לשפוך עלינו קיתונות של צלילים, באסים, צרחות ונביחות. אני יכול להגיד בלב שלם שזו הייתה ההופעה הכי חיה שהייתי בה אי פעם. למשך שעתיים, א"ק הפכו את הזאפה לרייב אלקטרוני משוגע שהשאיר את אחרון הלבבות פועם בחוזקה גם כשעה אחרי שהתו האחרון כבר נוגן!

בהופעה הזאת שמעתי בפעם הראשונה את השיר הזה שחותם את אלבומם האחרון,Merriweather Post Pavilion משנת 2009. את הוייב של הופעה חיה אי אפשר להעביר בשום מדיה, אבל הג'אם האפריקאי העוצמתי שהשיר הזה מתפתח אליו והקליפ ההזוי (כמיטב המסורת) עושים ניסיון נחמד בכיוון. אקסטזה טהורה!



השיר אגב, נקרא BrotherSport ותגובת היו-טיוב שזיכתה את מחברה בלייק שלי הייתה:
"הילדים האלה צעירים מדי בשביל לעשות אסיד.." מה שנכון נכון.


אין לי ספק שאין בכוחם של ארבעה קליפים ועוד כאמור 1,364 מילים (שכוללות בערך חצי ממה שתכננתי לכתוב) למצות את הלהקה המיוחדת הזאת. בכל זאת אני אסיים כאן ואקווה שתמשיכו לבד מאיפה שהפסקתי.
את מי מכם שרוצה להתעמק בלהקה הזאת עוד קצת אני אשלח אל פרוייקט סולו של אחד משני סולני הלהקה, Avey Tare.

האלבום נקרא Pullhair Rubeye והוא תוצר של שיתוף פעולה של אבי עם זוגתו שתחיה. האלבום שוחרר, בהחלטה הזויה אך לא מפתיעה, כאשר כל השירים בו הפוכים.
אני לא יכול להגיד שניסיתי לשמוע את הגרסה המקורית יותר מפעם אחת, אבל האזנה לגרסה ההפוכה של האלבום (כלומר המקורית. מספיק כבר עם כל ההפוך על הפוך הזה!) מגלה אלבום יפייפה, רך ונוגה, שמתאים לשכיבה חורפית מתחת לשמיכת הפוך עם בת הזוג (שתחיה גם היא).


וכדי לא להשאיר אתכם, מיטיבי הלכת, בידיים ריקות:

למיטיבי לכת-Braids

השבוע הפינה למיטיבי לכת מביאה לכם את Braids. ארבעה חברים, בקושי בני 20, המגיעים אלינו הישר מהערבות חסרות הגירויים של קאלגרי, קנדה.

לא בכדי וגם לא מדפיו של ספר הזוהר הילדודס המוכשרים הללו מופיעים כאן בכפיפה אחת עם אנימל קולקטיב. ההשפעות החיתיות של הקולקטיב ניכרות בפחות או יותר כל קטע של Braids, שהמוזיקה שלהם גם היא נגועה באותה אווירה שבטית סוחפת.

המוזיקה של הצמות משקיעה הרבה מאמץ בהכנסת המאזין לתוך אווירת השירים, מה שגורם לקטעים שלהם להיבנות בצורה מאוד הדרגתית וסובלנות. לא תכונה אופיינית לחבורת בני עשרים, שהייתם מצפים מהם לדהור קדימה מהר ובכל הכח מבלי לחשוב אפילו אם הצד השני נהנית מזה.

נכון לעכשיו, ללהקה יש אי.פי. אחד, שנפתח בקטע אווירה מדהים באורך 9 דקות ועוד אלבום באורך מלא שמתוכנן לצאת ב-18 בינואר.
אז קבלו שני קטעים, אחד מהאי.פי ואחד מהאלבום שבדרך ושימו תזכורת ל-18 בינואר!

הקטע הראשון נקרא Plath Heart




לשיר השני החלטתי לשים לכם את הקטע באורך 9 הדקות הפותח את האי.פי, כי אני חושב שזה שיר מדהים ששווה 9 דקות פנויות מחייכם, שבוודאות יובילו לעוד ועוד 9 דקות כאלה. השיר נקרא Liver and Tan.



עד לשבוע הבא, פתחו את הראש והרשו למוזיקה לתת לכם בו!

נ.ב. אם אהבתם, עדיין לא מאוחר מדי לתת לייק בפייסבוק, ממש שם בפינה הצפון מזרחית של הדף.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה