יום שבת, 15 בינואר 2011

בלאק שעאבס

שבוע טוב לציבור הקוראים והקוראות! כן, בכל שבוע ושבוע ישנה איזו תקווה בסתר ליבי שכבר התגבשתם לכדי ציבור, להבדיל מאסופת הקוראים הדלילה והאקראית שאתם מהווים כיום. אולי אפילו כבר הרכבתם איזה מצע משותף, או לפחות כמה סלוגנים קליטים. טוב, אולי עד השבוע הבא..

השבוע המבוא נצבע בשחור! רגע, בעצם הוא כבר נצבע בשחור לפני ארבעה שבועות. אז שכחו מזה.
השבוע, המבוא מגדל שיער וזקן, מפסיק להתקלח, לובש מעיל עור וסוגד לשטן קצת. ניחשתם נכון ציבור יקר, השבוע המבוא הולך על כבד, רוק כבד.

בואו נהיה רגע כנים עם עצמנו, או יותר נכון בואו ואני אהיה רגע כנה אתכם. מי שקצת עוקב אחרי הבלוג הזה כבר בטח הספיק להבין שרוק כבד הוא לא ממש כוס התרעלה שלי. אז תחליפו את מעיל העור בג'ינס צמוד (כנראה יותר מדי), ואת ההארלי דייוידסון באופני רטרו, ומה שתקבלו הוא פוסט בנושא רוק כבד ברוח המבוא.

אז אולי קצת הקדמתי בפסקה האחרונה עם הנמכת ציפיות הכבדות, כי הצצה בעמוד המייספייס של הלהקה הבאה מגלה את הסטטוס הפשטני: "satan" ואת הרגש: "אכזבה". כבד או מה?
אם כן, ללהקה הראשונה שלנו היום קוראים Ashkara Metim. סתם סתם, קוראים להם "אשכרה מתים" ומה תדעו, הם משלנו! לפחות עד כמה שלהקה מירושלים יכולה להיות משלנו, שכן ידוע שירושלים זה בכלל בחו"ל.

מנהיגם האקצנטרי של האשכרה מתים הוא אסף עדן המוכר גם מפועלו הסוליסטי בתור "רייסקינדר". דרך אותו קינדר, והופעתו באינדינגב שזכורה לכל מי שנכח בה בתור אחת הגדולות בפסטיבל כולו, גיליתי את המתים.

אם ללכת על פי התגיות בעמוד הבנד-קמפ של הלהקה, ניתן לתייגם בקלות בתור להקת גראג'-רוק ירושלמי.

רק רגע, להקת גראג' רוק ירושלמית, בעלת טקסטים אקצנטריים אך נוקבים? אני מודה שהשורה הראשונה והמידית שכתבתי הייתה  אסוציאציה לנושאי המגבעת. עד ששמעתי ראיון עם אחד מהמתים שאמר: "האסוציאציה הראשונה והמידית של כולם היא לנושאי המגבעת, במקום שיקשיבו רגע למוזיקה שלנו", אז מחקתי את השורה (ובעצם הוספתי במקומה פסקה שלמה?) והקשבתי רגע למוזיקה שלהם.

 ואכן, שיוצאים לרגע מגבולות מוסך הרוק ומציצים מעל לחומות הבצורות של ירושלים, מגלים את אחד הקולות היותר מעניינים, מגניבים והזויים לחלוטין ברוק הישראלי.

ואם העובדה שכבר השתמשתי במילה אקצנטרי פעמיים לא הספיקה, אז אני אספר לכם שהטקסטים של המתים הם תמוהים ברמה שלא דומה לשום דבר ישראלי ששמעתי בעבר. כל כך מוזרים, שעד שאתה מרגיש שכבר עלית על איזו משמעות, איזה כיוון, פתאום החבר'ה שולפים לך שורה משום מקום שמשבשת לך את כל התאוריה! אבל בשורה התחתונה, עם שורות אלמותיות כמו: "הכהן הגדול צועק 'חוקן', וכל הכוהנים הקטנים עונים 'אמן!'" קשה להתווכח.

נפתח עם אחד מהיותר פאנקיים והיותר אלימים של המתים, כראוי לפוסט בנושא רוק כבד. השיר נקרא "תפסנו מרגל" או יה.



הנה אחד שמדגים את המנעד הקולי המרשים של אסף, שנע בין שירה דיבורית כמעט נטולת מלודיה לצרחות שהיית מצפה שישאירו אותו צרוד יומיים אחרי כל טייק. ותקראו לי חנון, אבל השורה: "מי שמוטל על הכביש מכוער זה ידוע, אומרת אשה שהיננה דוברת אמת" תמיד מזכירה לי שאלה בפסיכומטרי.






השיר האחרון הוא השיר שסוגר את האי.פי "אשכרה מתים" ופשוט לא היה לו שום סיכוי לא להגיע לבלוג הזה. כי אם מסתובב אי שם בחוץ שיר עם מילים גדולות כמו: "כל מה שיש לי להגיד על השואה זה יאמי" והוא לא יופיע כאן, אראה בכך מעילה בתפקידי.




יאמי!
חפשו במועדון ההופעות הקרוב לביתכם ושתמצאו, תודיעו לי גם כי עדיין לא הייתי.. וללהקה הבאה.



על הלהקה הבאה שמעתי מבחור בשם אח שלי, שעליו שמעתי מזוג נחמד בשם ההורים שלי. שם של להקה הבאה Comanechi.

למרות המחווה בשמם למתעמלת הרומניה בעלת שלוש מדליות הזהב האולימפיות נדיה קומנצ'י, ועל אף המבטא הרוסי בו הצגתי אותם, הצמד הזה הוא בריטי כמו מסיבת תה בחברת המלכה, באיצטדיון וומבלי, עם שירים של הביטלס בוקעים מהרמקולים ובטן מלאה בביצים, תפוחי אדמה ופודינג שחור(שאת כולם אכלת לארוחת בוקר!!).

קומאנצ'י הם סיימן פטרוביץ' בגיטרה ואקיקו מאסטורה, שבאופן מאוד לא שגרתי מתפקדת בתור סולנית/מתופפת. שזה קצת כמו שוער שהוא גם החלוץ וגם המאמן, בייחוד שהשוער הזה הוא גם יפנית קטנה וצווחנית.

המוזיקה של קומאנצ'י היא פאנק-רוק מהיר וטובע בדיסטורשן, כשאקיקו מנצחת בגבורה על הצרחות וההלמות. ומי ששומע את ה- Yeah Yeah Yeah's יודע שאין דבר סקסי יותר מבחורה צורחת בדיסטורשן.

קבלו את הלהיט Close Enough to Kiss. סוג של בלדת אהבה, שהיא ממש לא בלדה, וגם לא ממש בטוח שהיא על אהבה.
למי שאוהב גרסאות רימיקס, השיר הזה זכה לכמה כאלה, מי מגניבות יותר ומי פחות.



הכי אני אוהב את הקטע בסוף בו היא צורחת "אל נא תלללללך!!!" (רק באנגלית). גורם לי להיזכר בשלמה גרוניך, מה שגורם לי להיזכר בילדותי הפיקטיבית באתיופיה.



ואם כבר בדברים פיקטיביים עסקינן, אז בואו נדבר קצת על דת. טוב, אולי לא בדיוק על דת, יותר נכון בואו נדבר קצת על דט.
 ללהקה הבאה שלנו אם כן קוראים "Old Time Relijun" שאני מניח שבתרגום חופשי יוצא משהו כמו "דט קדומה" ( או אולי "דת קדומע"?). השם הוא פרפרזה על שיר הגוספל משנת 1873- Old Time Religion.

ואם גוספל זה מה שכושים שרים כשהם מרגישים שמחה, והם נותנים את הקרדיט על השמחה הזאת לאלוהים, אז המוזיקה של "דט קדומה" זה מה שיוצא כשכמה חבר'ה לבנים מוושינגטון מרגישים שחרקים קטנים מטיילים להם בתוך הראש, והם נותנים את הקרדיט על הטירוף הזה לגיטרות שלהם.


הביקורות ב-Pitchfork נעות בין קטילה מטורפת להילולה משתפכת, כשאחד המבקרים מגדיר את החדשנות של הלהקה בכך ש:
"זוהי הפעם הראשונה שמישהו הקליט להקת שימפנזים משלשלים הלוקים בתסמונת דאון, בעת שהם מבצעים חרבון קולקטיבי בגראג' של מישהו". הביקורת ממשיכה בתיאור מאוד גרפי של איך סשן ההקלטות הזה בטח נראה..

סולן ומנהיג הלהקה הוא בחור משופם העונה לשם האדיר ארינגטון דה דיוניסו. הטירוף והטינופת שדה דיוניסו מכניס למוזיקה שלו גרמו לי להיזכר במשוגע אחר מפנתיאון הרוק שהלך לעולמו לפני כחודש בשם קפטיין ביפהארט.

הגיטרות, התופים, הסקסופון וקולו המחוספס והצורח של דה דיוניסו נרתמים ביחד בצורה פשטנית ולעתים כמעט חובבנית כדי ליצור דיסוננס מוחלט של רוק, בלוז, רעש והרבה נשמה. או אולי נשמה והרבה רעש? נסכים שיש הרבה משניהם..

נתחיל עם שיר שנקרא Mystery Language. על אף שהווידאו רץ 6:30 דקות אל חשש, השיר מסתיים אחרי שלוש וחצי שלאחריהן אתם מוזמנים לבהות בדממה בחברי הלהקה ובחליפותיהם הכחולות שלוש דקות נוספות. אבל אתם לא חייבים.




ב-2005 החבר'ה הגיעו לתת שלוש הופעות כאן בארץ הקודש, במועדון הפטיפון הקטנטן. מהביקור שלהם בארצנו הקטנטונת יצא גם שיר, ובעברית לא פחות, בשם "Akavishim".

לצערי ב-2005 עיני טרם נפתחו לנפלאות הדט והיו עסוקות יותר בלתצפת על גבול הצפון, לבוש בגוון מכוער של ירוק. לשמחתי הצלחתי בכל זאת לתפוס את הלהקה בהופעה במועדון אפילו יותר קטנטן מהפטיפון שנקרא "מפעל הסריגה" בניו יורק.

ברוב הפרובינציאליות שלי, נדהמתי לגלות שלהופעה של 'להקת הענק' הזו הגיעו רק אנוכי ועוד כ-20 איש, ועוד יותר נדהמתי לראות לאחר ההופעה את דה דיוניסו פותח דוכן מאולתר מאחורה ומוכר דיסקים.
אחד ב-20 שניים ב-30, נשבע!

דיסק לא קניתי, אבל מה שכן ביקשתי ממנו שיבאר לי בבקשה את המילים של אותו "עכבישים", שכן המבטא הישראלי שלו לא הכי ברור, וכך הן הולכות:

הציפורים אוכלות עכבישים, עכבישים, עכבישים, אני מבקש עכבישים עכשיו. עכשיו!
מה נשמע?! מה נשמע?! אני אוהב לישון איתך. אני רוצה את הבגד ים, הבגד ים, לא מלחמה!


על האופוס הקייצי והאנטי מלחמתי "עכבישים" העדפתי לוותר כאן, פשוט כי הוא לא כזה שיר משהו.. השיר Siren לעומת זאת הוא שיר ענק ובעל מילים לא פחות הזויות. אז נסיים איתו.





למיטיבי לכת

השבוע בפינה למיטיבי לכת המבוא היטיב ללכת עד לאוסטרליה הרחוקה, וחזר משם עם שני קטעים כבדים.

הראשון מבין השניים הוא לדעתי אחד הלהיטים שיצאו השנה והוא של אוסטרלית בשם Abbe May, ותאמינו לי, לקנגרו הזה יש המון נשמה בפאוץ' שלו! (סליחה הייתי מוכרח) 
שיר עצמתי מלא באנרגיות בלוזיות. או בקיצור: כנסו, יש כוסיות על רוליבליידס!




איזה סיום מעיף!


הקטע הסוגר שלנו השבוע הוא כבר של אוסטרלי הרבה יותר מוכר בשם ניקולס קייב והפרויקט החדש שלו Grinderman שבעצם מורכב בדיוק מאותם חברים שהרכיבו את הפרויקט הקודם שלו (The Bad Seeds) ומעורר את השאלות:
למה בעצם להקים פרויקט חדש? במה הוא שונה מהפרויקט הקודם? וכמה כוסות מים צריך לשים על כוס אחת של אורז? (באמת, הוויכוח הזה נמשך כבר יותר מדי זמן..)

אני לא יכול להגיד שהייתי אי פעם מעריץ גדול של ניקולס איש המערות, בעיקר מפאת חוסר היכרות עם החומרים שלו. בחרתי את השיר הזה לסיים את הפוסט הכבד הזה יותר בגלל הקליפ שלו.

מבט מטריד אל תוך מוחו הקודר והחולה של קייב שכנראה גועש מעיסוק בדת, התאבדות, טרור, הממשלה ופחות או יותר כל הזיה פרנואידית אחרת, כשכל ההזיות הללו מתנקזות לתוך אמבטיה של בחורה אחת.
 או בקיצור: כנסו, יש ציצים!



שיהיה בהצלחה עם כל הקטע הזה של להירדם בלילה בכמה ימים הקרובים..

אז בשעה טובה סיימנו עוד תכנית של "נולד לכתוב בלוג". עד השבוע הבא, לא לשכוח לתת בראש ולתת לייק בפייסבוק!


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה